אידאולוגיות קיצוניות שפרחו במאה ה-20
המאה ה-20 הייתה ללא ספק המאה של האידאולוגיות הקיצוניות, שחלקן אמנם נולדו במאה ה-19, אך רק במאה ה-20 התגלגלו למציאות ממשית בחלק מהמדינות שאימצו אותן. הגורם? – השבר שהותירה מלחמת העולם הראשונה באירופה בפרט ובעולם בכלל. לאחר שנים של שגשוג ואמונה בקדמה, האכזבה מהאנושות יצרה צורך ב”משהו אחר”. מנהיגים אחרים, צורות ממשל אחרות, חברה אחרת. רעיונות, שעד אז לא זכו לתשומת לב רבה, החלו למשוך מאמינים שהתאימו אותם לרוח הזמן.
מאת: יעל אלטמן חדד
- 1
מרקסיזם
באמצע המאה ה-19, בעקבות השינויים הכבירים שהביאה עמה המהפכה התעשייתית בעולם העבודה ובחיים האישיים של מיליוני פועלים באירופה, ישבו צמד פילוסופים גרמנים, קארל מארקס ופרידריך אנגלס, והגו בחוסר הצדק הכלכלי שיצרה המהפכה. את תוצאות עבודתם המשותפת, שכללה תאוריה חברתית-כלכלית שכונתה לימים “מארקסיזם”, פרסמו ב-1848 בשם “המניפסט הקומוניסטי”. המניפסט דיבר על הון (אמצעי יצור) שמרוכז בידי מעטים שאינם משתתפים ביצירתו, בעוד שהצדק מחייב להעבירו לפועלים העמלים על יצורו. מארקס ואנגלס טענו, שכל החברות האנושיות בנויות ממעמדות המקיימים ביניהם מאבק מתמיד. רק כאשר יקום המעמד המדוכא, הפרולטריון, וינער מעליו את המעמד המדכא, הבורגנות, יושב הסדר העולמי הצודק על כנו. המניפסט אמנם תורגם לכמה שפות והופץ באירופה, אך לא היכה גלים, בלשון המעטה. רק בסוף המאה ה-19, עת תרגם אותו המהפכן פלכנוב לרוסית, הפכה התאוריה המארקסיסטית למרכזית בהגות שעליה התבססו המהפכנים הרוסים.
- 2
קומוניזם
בגרעין של אידאולוגיה זו טמון רעיון השיתוף והיא מבוססת על חזון אחרית הימים של המרקסיזם: כל אמצעי היצור נמצאים בידי הקולקטיב, המעמדות נעלמו, כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. הקומוניזם הוא אוטופיה, שעוברת דרך הסוציאליזם, שבו אמורים כל אמצעי היצור להיות בידי “הכלל”, כמו גם הקניין הפרטי. במצב שבו המדינה מקיימת משטר קומוניסטי, הפרט הופך להיות כלי בידי המדינה שמנווטת אותו לצרכיה (כלומר לצרכי כלל החברה) ואינו יכול לעמוד בזכות עצמו. את האידאולוגיה הקיצונית הזו, שהייתה אנטיתזה לקפיטליזם, אימצה המפלגה הבולשביקית בראשותו של לנין החל מראשית המאה ה-20. לאחר המהפכה, שנסתייעה בזכות הכאוס שגרמה ברוסיה ההשתתפות במלחמת העולם הראשונה, פעלו הבולשביקים, תוך הפעלת אלימות ודריסת זכויות אדם, ליישם ברוסיה משטר קומוניסטי. במסגרתו הולאמו כל האדמות הפרטיות והמשקים החקלאיים, הבנקים בוטלו והכלכלה הפכה לריכוזית, העיתונות הפכה לכלי תעמולה בידי הממשלה, שדות האמנות והתרבות צונזרו ומתנגדים נרדפו עד חורמה.
- 3
דרוויניזם חברתי
באמצע המאה ה-19 הוציא צ’ארלס דרווין לאור ספר פורץ דרך בשם “מוצא המינים”, שבו הציג לעולם את תורת האבולוציה. לפי תורה זו, החיים על פני כדור הארץ התפתחו, וממשיכים להתפתח כל העת, על פי עיקרון הברירה הטבעית. העיקרון גורס, שמינים, שמצליחים להתאים את עצמם לשינויים בסביבתם, שורדים ומעבירים את הגנים שלהם לדור הבא, בעוד מינים שאינם מצליחים להסתגל לסביבה משתנה, נכחדים. לאורך זמן, נוצרים מינים “משופרים” מבחינה גנטית, המותאמים היטב לסביבת מחייתם. את ההסבר הפשוט הזה להישרדותם של אורגניזמים מסוימים ולהיעלמותם של אחרים, אימצו בתחילת המאה ה-20 בעלי אג’נדות גזעניות ואימפריאליסטיות. לטענתם, לא רק בעולם החי והצומח שולטת האבולוציה, אלא גם בקרב חברות אנושיות ותרבויות. כך, חברות לבנות עור ותרבויות מערביות נחשבו לעדיפות על פני חברות שחורות עור ותרבויות ילידיות, מסקנה שנבע ממנה היחס הרצחני של האירופים כלפי האפריקאים ושל “גזעים” אנושיים כמו הגרמנים כלפי היהודים.
- 4
נאציזם
כמו שהקומוניסטים אימצו את המרקסיזם והגשימו אותו בברה”מ, כך הנאצים לקחו את הדרוויניזם החברתי צעד אחד רחוק מדי. בבסיסו של הנאציזם עומדת ההנחה כי האנושות מורכבת מגזעים עליונים (למשל הגזע הארי), להם הזכות ואף החובה לשמור על “טוהר” הגזע שלהם מפני הגזעים הנחותים (היהודים והצוענים). מהותו של טוהר זה הוא גם ניקוי החברה מגורמים ה”מזהמים” אותה, כמו הומוסקסואלים, לוקים בנפשם ובגופם ועוד. את האידאולוגיה של המפלגה הנאציונל-דמוקרטית בגרמניה של שנות ה-20 הציג לא אחר מאשר אדולף היטלר בספרו “מיין קמאפף” (מאבקי). המשנה שהציג כללה מספר אלמנטים נוספים. אחד מהם היה דיקטטורת המנהיג, או “הפיהרר”, לפיו המנהיג הינו בעל שלטון אבסולוטי שאינו כפוף לאיש, גם לא לחוקי המדינה. אלמנט נוסף היה “מרחב מחייה”. היות וגרמניה “דחוסה” בין מדינות אירופיות אחרות, חששו הנאצים מדחיקתה פנימה. על כן השאיפה הייתה להגדיל את שטחה הפיזי של גרמניה תוך סיפוח העמים דוברי השפות הגרמאניות ולהפוך את אירופה המרכזית והצפונית ל”גרמניה גדולה”.
- 5
פשיזם
כבר בסוף המאה ה-19 התפשטו באירופה רעיונות שמזוהים עם האידאולוגיה הפשיסטית, אך רק במאה ה-20, כתגובת נגד לשבר שהוליד הליברליזם (מלחמת העולם הראשונה, זוכרים?), רעיונות אלה קנו אחיזה בקרב אנשים שהגשימו אותם לידי מציאות. אחד מהם היה בניטו מוסליני, סוציאליסט לשעבר ומנהיג איטליה בין השנים 1922-1943. היות ומקורו של הפשיזם באיגודים המקצועיים, הרי שאחד מעקרונותיו הוא שהממשלה צריכה להיות מורכבת מנציגי תאגידים (קורפורציות) ולפעול להשגת תיאום מושלם ביניהם וכפועל יוצא- בחברה כולה. הערך החשוב ביותר באידאולוגיה הפשיסטית הוא המדינה והמנהיג העומד בראשה. סגידה למנהיג והקרבת הכל למען המדינה מבטלים מן הסתם את חשיבותו של הפרט, ומכאן שהדרך לפגיעה בזכויות אדם במשטר הפשיסטי קצרה ביותר. ועדיין, האלמנט המתמיה ביותר הוא הסגידה למלחמה ודחיית השלום. המלחמה, כך גורס הפשיזם, שומרת על גחלת של רוח חיים בחברה (!), בעוד השלום מוביל לניוון.
- 6
פונדמנטליזם
המאה ה-20 הולידה לא רק אידאולוגיות אתאיסטיות. הפונדמנטליזם הדתי הנוצרי פרץ כתגובת נגד לליברליזם החילוני של תחילת המאה ה-20, אך במהלך מאה זו גם דתות אחרות הולידו זרמים פונדמנטליסטים משלהן. המונח מתאר בעיקר קנאות דתית שמהותה קבלת כתבי הקודש כפי שהם, דחייה של פרשנות מודרנית, ויותר מכך- דחייה של אורח חיים מודרני שאינו מבוסס על כתבי הקודש כלשונם. מכאן נובעים הרצון והחתירה לבסס את החברות המודרניות על פי עקרונות דתיים, לרבות המשפט, הפוליטיקה והיחס לנשים. האידאולוגיה הדתית-פונדמנטליסטית אינה מטילה ספק באמינותם ההיסטורית של המאורעות המתוארים בכתבים ולא מקבלת הסברים מדעיים להתרחשותן של תופעות טבע או פסילה של “ניסים” מחוסר היתכנות. כך, גם ערכים כמו מוסר מודרני, שוויון, דמוקרטיה ופמיניזם אינם נורמטיביים, משום שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם המוסר והנוהג שהיו מקובלים בזמן שכתבי הקודש נכתבו.